מחנה נוע״ם דרך עיניה של אמא מתנדבת

• 

• 

• 

• 

• 

• 

אני מתנדבת במטבח של מחנה נוע״ם כבר יותר מחמש שנים, עוד מימי יער חנתון.

אנחנו משפחה קצת יוצאת דופן בנוף של נוע״ם. יש לנו ארבעה ילדים אמריקאים־ישראלים, שגדלו בארה״ב שחזרו בכל קיץ לישראל למחנה נוע״ם. מכיוון שהיו להם רק כמה שבועות בשנה לחוות את נוע״ם, הם ניסו לאגור ״מנת יתר״ של אנרגיה, מורלים ורוח נוע״מסטית - כמות שתספיק להם לשנה שלמה באמריקה, עד הקיץ הבא.

הילדים שלנו חזרו הביתה בכל קיץ עם מורלים, מנגינות של שירת מחר, גרביים שפעם היו לבנים ומכנסיים כל כך מטונפים, שחלקם אפילו לא חזרו לארון אלא המשיכו ישירות למחזור. אבל האמת? קצת קינאתי בהם. הילדים שלנו היו חלק מהעולם של נוע״ם - עולם ששמעתי עליו בלי סוף, אבל אף פעם לא באמת הצלחתי להבין.

רציתי לחוות בעצמי את הרוח של נוע״ם, או לפחות להתקרב אליה מספיק כדי לראות על מה כל הרעש. ואז הגיעה ההזדמנות לבוא ליום אחד ולעזור במטבח המחנה. כמובן שמיד קפצתי על ההזדמנות ויצאתי אל ה״ֶמָּכה״ - יער חנתון. אחרי נסיעה ארוכה צפונה הגעתי אל הפנייה ליד השלט החום של קק״ל שקל לפספס - ״מחנה רמה נוע״ם״. באותם ימים עוד היה אפשר לבצע את הפנייה הלא־חוקית שמאלה, לרדת אל שביל העפר ולהתחיל בנסיעה איטית ומטלטלת בדרך מפותלת אל היער של מחנה נוע״ם. בין הענפים היבשים בצבץ דגל תלוי בגאווה על שער נעול היטב, ועליו ציור העץ הקטן - וזהו הסימן שהגעתי, שני נוע״מיסטים עם שרוך לבן קפצו ממקומם מהחמ״ל הרשמי ורצו אל השער, נרגשים לפגוש מישהו שהגיע מבחוץ - מהציוויליזציה. מיד התחיל התחקיר.

כמובן שהרבה יותר עניין אותם לשאול ״אמא של מי את?״ מאשר לברר למה באתי או איפה אני אמורה להתנדב. עד מהרה מכשיר הקשר התחיל לקרקר. נשמעו בו הודעות בשפה מוצפנת שרק נוע״מיסטים מבינים, ולבסוף התקבל האישור: אפשר להכניס אותי בשערי המחנה.

חניך נלהב ליווה אותי למטבח. הוא לבש חולצה שככל הנראה הייתה עליו חמישה ימים ברציפות, גרביים שפעם לא היו שחורים הציצו מעל נעלי הבלנסטון שלו, וידיו ורגליו היו מכוסות בצבעי גואש. הגעתי מוכנה: נעליים סגורות, כובע נוע״ם כדי להפגין קצת רוח, וסינר צבעוני שלבשתי מתוך תקווה אופטימית - וחסרת כל בסיס - שאצליח להישאר נקייה עד סוף היום. כנראה נראיתי קצת מגוחכת. הנוע״מיסטים שחלפו על פניי בשביל הראשי גיחכו והביטו בי במעט חמלה, כאילו חשבו: ״מסכנה, היא עוד לא יודעת על היא נפלה״. אבל הייתי אמא גאה ומוכנה לקבל על עצמי כל משימה מטבחית שתוטל עליי. כשפניתי לכיוון המטבח, מעדתי על כמה ארגזי עגבניות מאובקים שהתבשלו לאט בשמש. הושיבו אותי ליד שולחן עקום שהתנדנד בין אבני היער והטילו עליי את המשימה הראשונה: לחתוך סלט. מעין מבחן כניסה שנועד לבדוק אם אני יכולה לעמוד במשימה. הספסל היה דביק משאריות של לפחות שתי ארוחות קודמות. על הסכינים עוד נשארו סימנים מארוחת אתמול, ונראה שהפעם האחרונה שהשחיזו אותן הייתה בערך לפני עשר שנים. התחלתי לעבוד. כשסיימתי לחתוך ארגז שלם של מלפפונים, תורן המטבח חייך. בתחושת אחריות גדולה הוא רץ להביא לי עוד ארבעה ארגזים של עגבניות ופלפלים.

הבנתי: צלחתי את השלב הראשון בהצלחה. מאחוריי עמדה שורה של חניכים סביב עמדת שטיפת הכלים. הם עבדו במרץ ושטפו - או לפחות היו משוכנעים שהם שוטפים - את הכלים של ארוחת הבוקר. תוך כדי העבודה הם שרו בגאווה שיר נוע״מיסטי מוכר, כזה שכנראה לא היה עובר היום שום בדיקת תקינות פוליטית: ״שום דבר לא משנה אם אין מטבח במחנה... כי שום דבר לא משנה, אם אין מטבח במחנה, נירק לכם באוכל אם לא תהיו טובים - כי מטבח זה לא רק לנשים!״ כל כמה דקות אחד מהתורנים היה נעלם וחוזר עם חיוך ענק על הפנים. לא עבר זמן רב עד שהבנתי למה.

לחלק מהחניכים היה הכבוד הגדול להיכנס למקום המבוקש ביותר בכל מחנה נוע״ם: קרוון המקררים והמקפיאים. האפשרות להיכנס לכמה דקות לחדר קריר וחשוך, מלא בקופסאות ענקיות של קוטג׳, גבינה צהובה, חלב, פירות ושניצלים קפואים, הייתה כנראה הפרס הסודי של תורנות המטבח. בזמן שהמשכתי לחתוך סלט, מזיעה מתחת לסככה הבלויה של המטבח, חניכים אחרים נכנסו ויצאו מהמטבח בדרכם לפעילות וניסו לשחד את אחראי המטבח.

קרטיב? שתייה קרה? כוס קרח? לא היה להם אכפת מה יקבלו - העיקר שיהיה קר.

לפתע נשמע בין העצים קול עמוק שהגיע מאי־שם למעלה. קול רועם, כמעט אלוהי: ״ואמור לנוע״ם: הנכם באים אליי...״ ואז נשמעה הקריאה, מהדהדת מכל קצוות המחנה: ״הקהל!״ בתוך שניות המחנה השתנה לגמרי. המקום שלפני רגע היה פינה שקטה ומנומנמת ביער הפך לדהרה אדירה של יצורים ירוקים ,.כובעים ירוקים, חולצות ירוקות, שרשראות ירוקות ומכנסיים ירוקים - עדר של נוע״מיסטים חלף על פניי. ילדים בכל הגילים רצו, קפצו ודילגו מעל האבנים וליד המטבח, והשאירו אחריהם ענן אבק שהתיישב בעדינות על המלפפונים שרק עכשיו חתכתי. אחד הילדים שלי חלף בריצה ליד המטבח וצעק לעברי: ״אמא! בואי לאמפי, יש הקהל!״ הלכתי ועמדתי מאחורי עץ ליד האמפי. החניכים רקעו ברגליים, מחאו כפיים, צעקו ושרו את כל המורלים בזה אחר זה, באנרגיה שלא הייתה מביישת גמר מונדיאל. הרגשתי כאילו עליתי לרגל לקודש הקודשים. אי־אפשר באמת להסביר את הרוח של הילדים האלה, ובטח שאי־אפשר להעביר אותה בתמונה. צריך להיות שם כדי להבין. באותו רגע ידעתי שאחזור להתנדב במטבח בשנה הבאה. וכך היה. בקיץ שלאחר מכן כבר זכרו אותי. אפילו נתנו לי את החופש לבחור מה לבשל - בתנאי שאצליח להכין מספיק אוכל ל־350 עד 400 חניכים, ורצוי עם כל המוצרים שאחראי המטבח הזמין ולא ידע בדיוק מה לעשות איתם. עמלתי במשך שעות על נזיד עדשים מתובל ועל אורז עם עשבי תיבול שלא היה מבייש מסעדה הודית בפלורנטין. בזכות שלושה ארגזים של בצק אפייה ועודף ריב, יצאו מהתנור גם שלושה מגשים של שטרודל ״פירות״ . אחרי ארוחת הצהריים ניגשו אליי כמה חניכים ואמרו שתבשיל העדשים שלי היה הדבר הכי טעים שאכלו מאז שעזבו את הבית והגיעו ליער. שנים אחר כך הבן הצעיר שלי גילה לי שמתוך חמלה ביקשו מהם להחמיא לי. לא נורא. נהניתי מהמחמאות כל עוד האמנתי להן.

בשנה שלאחר מכן שוב חזרתי להתנדב. בשלב הזה הילדים שלי הרגישו צורך להציב לי כמה גבולות. ״אמא, את יודעת שאת לא חייבת לבוא שוב, נכון?״ ו״בכל מקרה לא יהיה לנו זמן להיות איתך.״ ולבסוף האמת יצאה לאור: ״אמא, בבקשה אל תעקבי אחרינו ואל תצלמי אותנו כשאת באה לעבוד במטבח.״ בסדר, הבנתי את הרמז. אני נכנסת להם לתוך החופש שלהם לחיות את חיי נוע״ם שלהם. אז נשארתי במטבח והסתפקתי בחוויה מרחוק, דרך הסירים והמחבתות החבוטים והשרופים. הייתי שם כדי לעבוד, כמובן - אבל גם כדי לספוג עוד קצת רוח נוע״מיסטית.

הילדים שלי אולי קיבלו מנת יתר של נוע״ם בכל קיץ; אני ניסיתי לגנוב לעצמי כמה טיפות מהצד. בעלי, ניו־יורקר אמריקאי שגדל ביקום מקביל לחלוטין, התקשה הרבה יותר להבין את כל העניין. הוא גדל במחנות הקיץ של NFTY בצפון מדינת ניו יורק - מחנות מפוארים יחסית, עם בקתות מסודרות, מדשאות ירוקות, אגם עם סירות שיט ומטבח ממוזג. נוע״ם היה משהו שהוא פשוט לא הצליח לעכל. בקיץ הראשון שבו הגיע ליום הורים בחנתון, הוא העיף מבט אחד במטבח שבו התנדבתי ואמר: ״את יודעת שמשרד הבריאות של מדינת ניו יורק היה סוגר את המטבח הזה מיד, נכון?״ הוא פשוט לא הבין. הוא ראה אבק, סירים ותקנות תברואה שלא בדיוק היו עוברות ביקורת אמריקאית. הילדים שלנו ראו בית, חברים ורוח שלא מצאו בשום מקום אחר. ואז המחנה עבר ליער יתיר, ושוב חזרתי להתנדב. התרשמתי מאוד מהמטבח החדש וה״מודרני״: מטבח אמיתי באוויר הפתוח, על משטח בטון, עם ברזים, כיורים נורמליים ומקררים תעשייתיים. איזה פאר! נכון, מפקח תברואה אמריקאי כנראה עדיין היה סוגר את המקום בתוך כמה דקות - אבל מבחינת החניכים זה היה גן עדן. ואז, השנה, הגיע סוף־סוף היום המיוחל- ושובצתי להתנדב ביום השיא של המחנה: יום נוע״ם. שנים חלמתי על הרגע הזה. שמעתי את הסיפורים וראיתי את התמונות, אבל אף פעם לא חוויתי אותו בעצמי. מי שלא ראה את יום נוע״ם, לא ראה רוח נוע״מיסטית מימיו. בזמן שישבתי באזור הכנת האוכל במטבח ה״מפואר״ של יתיר, כלי המטבח התחילו למלא תפקיד נוסף. בזמן שאנחנו בישלנו בסירים הבשריים, חניכים התגנבו פנימה ויצאו בשקט עם סירים ומכסים חלביים. עד מהרה התחיל רעש המתכת להדהד ברחבי היער. בתוך דקות הסתדרו לאורך הדרך שלוש חטיבות: שוהם באדום, ספיר בכחול וברקת בירוק. לרגע היה נדמה שעומדת להתרחש במחנה הפיכה צבאית, אבל. כמו טווסים בטקס חיזור, אחת החטיבות שרה, נופפה בידיים והתקדמה לאורך הקארדו של יער יתיר עד שנעמדה ממש ליד המטבח, פנים אל פנים מול החטיבה היריבה. עזבתי לרגע את הבישולים ונעמדתי ליד יריעת הברזנט שסימנה את גבול המטבח כדי לצפות בריקוד הטווסים הגדול של נוע״ם.

ככל שחטיבה אחת התקרבה לאחרת, התחלתי לחשוש שעוד רגע תפרוץ קטטה. אבל מתחת לכל הרעש והכאוס הייתה משמעת מדהימה. החטיבה שממול הסתכלה על הקפטן שלה, שסימן של ״מורל שקט״ - בתנועות ידיים סודיות ובבת אחת השתתקה החטיבה כולה. כשהחטיבה הראשונה סיימה את המורל שלה, צרודה וכמעט בלי קול, התחילה החטיבה שממול. הקריאות שלה מילאו את היער, ובינתיים החטיבה הראשונה חיכתה בשקט ובכבוד לתור הבא שלה. כמה דקות אחר כך צעדה לידי חטיבת ברקת, כשהיא מתופפת על פח זבל שחוזק בנייר דבק ובשקיות פלסטיק והפך לתוף יער מרשים. עכשיו הגיע תורה לצרוח את המורלים ולהראות לכולם שגם לה יש מקום ביער. בסופו של דבר חזרתי לעבודה שלשמה הגעתי. הכנו בערך 30 מגשי פיצה מבצק שתפח בשמש היוקדת לגובה של פי חמישה מהמתוכנן. הכנו גם אורז עם עשבי תיבול ובצל, וסלטים. ואז, אחרי שעות שבהן היער נשמע כמו ספארי פרוע, השתרר פתאום שקט. החטיבות של ספיר, שוהם וברקת הסתדרו בטור מופתי, זוגות־זוגות, כמו במסדר לילה בבה״ד .1 הן צעדו בשקט מוחלט אל חדר האוכל שמתחת ליריעות הברזנט. במשמעת מוחלטת הן לקחו צלחות וניגשו למזנון, שבו חיכה האוכל שהצלחנו לסיים ממש ברגע האחרון. השקט הזה היה בלתי נתפס. איך הצליחו מאות נוע״מיסטים חדורי אדרנלין, שרגע קודם גרמו לאפל ווטש שלי להתריע שאני נמצאת באזור מסוכן לשמיעה, לעבור לדממה מוחלטת רק בזכות הרמת יד אחת של קפטן החטיבה? - זאת הייתה ארוחת הצהריים השקטה והמפורסמת של יום נוע״ם. החטיבה שהצליחה לשמור על השקט בצורה הטובה ביותר קיבלה נקודות לזכותן על מנת לסיים את יום נוע״ם עם ניצחון מוחלט. עברתי בין שורות החניכים ושאלתי אם מישהו צריך משהו ושאלתי איך יצאו הפיצות. אף אחד לא ענה. אף חניך לא היה מוכן להפר את השבועה הקדושה של יום נוע״ם - אפילו לא בשביל האמא שזה עתה הכינה 500 חתיכות פיצה. חזרתי למטבח והתחלתי לעמול על הכנת ארוחת הערב ולנסות להציל הפסטה שהתורנים בישלו לארוחת ערב ויצאה רכה מדי. ייתכן שהקיץ הזה היה האחרון שלי כמתנדבת במטבח של נוע״ם. הבן הצעיר שלנו סיים את שנת השירות; הוא יחזור לבקר, ואולי אף יעבוד בעתיד במחנה. כשעזבתי את יער יתיר לקראת ערב והבטתי במטבח, הרגשתי צביטה של עצב. הסירים הבריקו בשקיעה של הנגב הצפונית. משמן דביק ומשאריות הארוחה הקודמת. פעם אמר לי רב חב״דניק שמרק עוף הוא בסך הכול תירוץ לאכול שקדי מרק. אולי גם ההתנדבות שלי במטבח של נוע״ם הייתה רק תירוץ - היא נתנה לי דרך להיכנס לעולם של הילדים שלי - לראות, לספוג ולחוות אפילו מעט מהמקום שעיצב אותם והפך אותם לנוע״מיסטים. אולי תמיד אשאר קצת מבחוץ - אמא שעומדת מאחורי שולחן במטבח, חותכת מלפפונים בסכין קהה בזמן שענן אבק מתיישב על הסלט. אמא שמעמידה פנים שהיא באה לעזור, אבל בעצם רק מנסה לקחת הביתה קצת מרוח נוע״ם. דרך הפסטה המבושלת מדי, שטיפת הכלים המפוקפקת, המורלים הרועמים והרוח שאי־אפשר לשכוח, הבנתי סוף־סוף למה הילדים שלי המשיכו לחזור לשם שנה אחרי שנה. כמו שהבת שלי ניסתה להסביר לבעלי לפני שנים: ״אבא, נוע״ם זה ג׳יפה - אבל זאת הג׳יפה הכי כיפית בעולם